סדנת הכתיבה בכנפיים שמה לה למטרה להיות בית לכותבים המבקשים להביע את עצמם באמצעות ערוצי הכתיבה השונים בעיקר פרוזה ושירה ולהעמיק את הידע שלהם בתחומי הספרות היפה, להעשיר את יכולת ההתבטאות שלהם בכתיבה ספרותית ולהשתלב בקהילת כותבים ויוצרים. כמו כן הסטודיו תומך, מעודד ומלווה הוצאה לאור של יצירות אישיות.

הסדנא לכתיבה פועלת במתכונת של שיעורים יומיומיים לרכישת מיומנויות, תבניות וטכניקות כתיבה שונות. השיעורים מועברים על ידי מנחים מקצועיים שיש להם ניסיון מעשי והיכרות מעמיקה עם התחום.

הסטודיו לכתיבה פועל במתכונת של בית לימוד ויצירה:

  • שיעורים יומיומיים לרכישת מיומנויות, תבניות וטכניקות כתיבה המועברים על ידי מנחים מקצועיים: סופרים, משוררים, מחזאים ותסריטאים.
  • עבודת כתיבה קולקטיבית בהשתתפות כל חברי הסטודיו עפ"י נושאים (דמות, דיאלוג, עלילה, משפט פתיחה או סצנת מעבר, משלב לשוני, שיא וכו').
  • עבודה פרטנית של כל כותב על יצירותיו האישיות באווירה שלווה ומוגנת, בסיוע והנחיה צמודה.
  • פרויקטים משותפים לכל חברי הסטודיו: עבודה סביב סיפורי ילדים או סיפורי בלש.
  • הסטודיו לכתיבה משתף פעולה ומקיים דיאלוג יצירתי מתמשך עם חברי הסטודיו האחרים במגמות השונות – אמנות, וידאו, תיאטרון ומוזיקה.
  • הסטודיו שם דגש על פתיחות ליצירות אחרים: שיעורי קריאה וניתוח יצירות ישראליות ועולמיות, על מנת להעשיר את עולמו הפנימי של הכותב ולחברו למסורות וסגנונות כתיבה שונות.
  • הסטודיו יקדם פרסומים של חברי הסטודיו ויעודד את השתלבותם בחיי התרבות והאמנות בישראל.

מנהל הסטודיו: חיים לפיד.

אמנים מנחים: חיים לפיד, אורלי פלדהיים.

למידע נוסף, רישום וקליטת אמנים חדשים יש ליצור קשר עם אורלי למל – 052-3136204 או להשאיר פרטים וניצור אתכם קשר:

 

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

טלפון (חובה)

תוכן ההודעה

מבחר טקסטים מפרי עטם של אמני כנפיים


הודו – גל לווינסון

זוהי שעת צהרים מהבילה וענת צועדת לאיטה בין עגלות השוק הסואן, ההומה באדם וברוכלים. מביטה סביבה. הקונים קונים, המוכרים מוכרים, התיירים תרים אחר מציאות ומתנות והקבצנים מתכופפים לאסוף פירות פגומים ושיירי ירקות.

סנדלי בד לרגליה, מכנסי שראוול רחבים וגופיה אדומה צמודה עוטפים את גופה, שרשרת צדפים קטנים לצווארה וצמיד כסף לרגלה. ראשה עטור בראסטות בהירות וארוכות אסופות בגומייה עבה רפויה.

את ישראל היא עזבה לפני כשנתיים, זנחה את החיים הבורגנים בעיר הגדולה, פרשה מלימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב, נטשה את הוריה וגם את עומר רגע לפני יום חתונתם, אותה תכננו לפרטי פרטים חודשים רבים מראש.

נסעה למזרח. רצתה להאמין, כמו כל אותם צעירים משוחררים, שתמצא שם שקט, שהוא יחלחל בה, שתמצא, בינות לכל אותם ישראלים, את החופש ואת הדברים אשר איבדה.

כשהגיעה לראשונה לוראנסי שבהודו הוכתה בתדהמה. הכל היה שונה ממה שהכירה. הקולות, הצבעים, הריחות, המון האנשים, ההמולה. ונבהלה.

שכרה חדר בבית דירות ישן קרוב לנהר הגנגס, בחרה בחדר משקיף לנהר שמחלונו נשקף המוות כל יום מחדש. שעות ארוכות צפתה במדורות, בטקסי השלכת אפר המתים למים, הקשיבה למלמולי התפילות של הנזירים, ודווקא שם, מתוך המוות, התחברה מחדש לחיים. הרגישה שפה נחלש הרעש.

הלימודים, הבית, הזוגיות ההדוקה והלוחצת. עומר. כל אותם דברים שהצמיתו את דעתה, הקפיאו את גופה, נדחקו כאן הצידה. נדמה שכאן, המרחק השקט החיצוני והפנימי הצליחו להפשיר אותה מעט.

אחרי חודש מצאה עבודה בבית תה של תיירים. העדיפה להתרחק בסופו של דבר מהישראלים, העדיפה את הזרים. הם לא מציקים. הם לא שואלים שאלות.

יום אחד סיפר לה טייל אוסטרלי, שהגיע כל יום לשתות את הצאי שלו, על שוק עתיקות במזרחה של העיר. הציע לה להתלוות אליו: "כדאי לך, את תמצאי שם  אוצרות".

דווקא שמחה על ההזמנה. הוא חמוד חשבה, מהיר דיבור וחייכן ומגע ידו, ככל שהצליחה לחוש, נעים. תהתה האם הוא בא למקום בגללה ולרגע האמינה שכן.

הם נפגשו בבוקר וצעדו יחדיו. נזכרה בעומר והגעגועים הציפו אותה מחדש.  נזכרה לרגע שגם לו מגע יד רך, במבט עיניו, בשתיקותיו המבינות, נזכרה בגופו, בגופם היא ועומר אחוזים זה בזו.

אחרי הליכה של כחצי שעה הגיעו לשוק ומבט אחד הספיק לה.

"זה לא שוק בשבילי, זה לתיירים! ", אמרה לאוסטרלי וביקשה ללכת.

"חכי עוד קצת ענת", גלגל את שמה בהגייה מצחיקה, "בהמשך יש מתחם שהתיירים לא מכירים, בואי, אראה לך".

הם המשיכו לצעוד, הדוכנים היו גדושים וההמון צבא עליהם, האוסטרלי אחז בידה והוליך אותה בין סמטאות השוק, בזרותם לא היו מחויבים לדבר והם המשיכו לצעוד יד ביד.

הסמטאות הוצרו, התיירים התמעטו, הדוכנים הפכו לשמיכות פשוטות פרושות על הרצפה, צריך היה להתכופף כדי להבחין בסחורה, המוכרים היו מבוגרים מאוד, המקום כולו היה חשוך ואפל, אבל היא אמרה לעצמה, כמה שהמקום הזה שקט.

אחת מהרוכלות משכה את תשומת לבה. אישה מבוגרת קטועת רגל, מהנהנת בראשה, במין קיפול איברים משונה על שמיכה דהויה כשלפניה מונחים חפצי עץ ישנים. אחד מהחפצים כמו קרא לה. סוס עץ קטן. לקחה אותו לידה ובחנה אותו ארוכות.

"מצאת משהו? " שאל הבחור. חייכה אליו.

פיסת העץ שבידה היתה קלה ומקומרת. תמונת סוס ישנה הודבקה עליה, כמו פיצוי על הגילוף המרושל, או כדי לחזק את הרושם שנתן.

התמונה עכשיו היתה קרועה, צבעיה דהויים וקצותיה מרוטים.

"זה מזכיר לי סוס שהיה לי בקיבוץ בו גדלתי", אמרה לאוסטרלי בעודה ממששת את הסוס בידה. על גבו של הסוס צויר אוכף ואליו נקשרה רתמה צהובה, קרועה גם היא, רק חלק זעיר ממנה נותר.

הסוס הזה היה פעם סוס אבירים חשבה, פניו אצילות ורעמתו כבדה. חתיכת עץ חלקה עובדה לרגליו לצורת חצי סהר הפוך, למין נדנדה. היא הניחה את הסוס על הרצפה ונדנדה אותו כהד להנהוניה של הרוכלת שהביטה בה בסקרנות.

שוב הפכה והפכה את הסוס בידה, חשה את מגעו, הריחה את ריח העץ הישן ושאלה עצמה כיצד התגלגל לידיה של הזקנה.

משהפכה את הסוס לצידו השני הופתעה לגלות שחרוטות עליו מילים עבריות "פלדהיים", ולצד השם איקסים רבים. כאילו משהו ספר דבר-מה. אולי ימים? אולי חודשים? אולי שנים?

"מאיפה הסוס?" שאלה את הרוכלת באנגלית מטובלת בכמה מילות הינדו שלמדה במשך שתי שנות שהותה בתת-היבשת.

הרוכלת סימנה לה לשבת לצידה וכמו ממתיקה סוד סיפרה:

"לפני מספר חודשים עבר כאן ילד קטן ובידו סוס העץ הזה. הוריו האיצו בו, רצו  לצאת מהאפלולית הדחוסה שאליה נקלעו שלא בכוונה, אבל הילד נעמד מולי, בדיוק כמוך, רכן ונגע בכל החפצים שאת רואה כאן, מתעלם מקריאותיו של אביו ששב על עקביו ומשך אותו בכעס מכאן. הסוס נותר מאחור.

לא ידעתי כיצד לקרוא לו" הוסיפה, וליטפה את ידה של ענת האוחזת בסוס, "וכך נשאר הסוס אצלי".

"מה מחירו?" שאלה ענת את הרוכלת. וזו חייכה, נדה בראשה, והשיבה "נאטינג, נאטינג".

שקט שרר ביניהם בדרך חזרה מהשוק. ענת נתלתה בסוס, כמו אוצר יקר, כמו מגעו משיב אותה ביעף חזרה לישראל. חזרה הביתה.

כשהגיעה בחזרה לחדרה, בעודה אוחזת את הסוס בידה, ידעה מה עליה לעשות. צעדה לסניף הדואר הקרוב, ארזה את הסוס בתיבה מרופדת היטב וכתבה עליה : לידי עומר טל רחוב אבן גבירול 29 תל אביב. הוסיפה פתק קטן ובו כתבה מילה אחת יחידה: סליחה.


שני שירים – אבנר הנמן

1. קודם כל, תגידי שאת אוהבת אותי

קודם כל,

תגידי שאת אוהבת אותי

ורק אחר כך נזדיין.

קודם כל,

תחבקי אותי בכל הכוח

ורק אחר כך אני אקנה

לך ורד ואיקליפטוס לבבות.

קודם כל,

תחזיקי לי ידיים בסרט

ורק אחר כך אני אזמין

אותך לפלאפל.

קודם כל,

תתני לי נשיקה

ורק אחר כך נשב אצלי

בבית ונשמע את

פינק פלויד.

 

את בסך הכל

עוד אבן בחומה.

2. את נכנסת לי לחיים

את נכנסת לי לחיים

ואמרת לי

מאדר פאקר

והרסת הכל

הנשיקה שלך

מהולה בעשן סיגריות

וכל הקומפלקס הזה

של חלל הפה רעד

הרעד התגבר לעוצמה

8.42 בסולם ריכטר

הלבה פרצה…

 

ואת עוד מבקשת

שנשב בבית קפה?


שני שירים – אלרן בושרי

1. אני יודעת

החזיקה בידי ואמרה

אני יודעת

דווקא במקום הרגיש ביותר

דווקא במקום שדרכו עליו כל כך הרבה

החזיקה בידי ואמרה

אני יודעת

2. רצח ספרותי

בלשון נטויה

ובזרוע רפויה

את כתביי קרע

בשפה גבוהה

ללא שום מחילה

ללא שום תחושה

 

אני מבין

 

רגש חבוי

תחת מעטה כדורים

ישימון של מוזה

וההוא המוכשר

מלך הכיתה עם הברנדי ביד

 

ואני

 

אפילו גוף העט שהנני

חסר כל דיו ונשבר


מכתב – דוריאן אסוייד


1. מכתב לאמא

אמא,

מעולם או כמעט מעולם לא עניתי למכתבייך.

 

אמרת לי,

כתבת,

"אני מאדאם דה-סוויני ואת מאדם דה-גריניאן",

אותה אם ובת, אצילות צרפתיות מתקופת עידן הנאורות שהתכתבו כל יום והגו בחיים, בעולם, בטוב, ברע.

אבל החיים, העולם, הטוב, הרע, מלך צרפת וחצרו, לא היו להן אלא עילה כדי לומר עד כמה הן אוהבות.

 

כשהיא קיימת, אמא, אין דבר יותר מסתורי מעוצמת האהבה של אם לבתה, והאהבה של בת לאימה.

 

מעולם לא עניתי למכתבייך הארוכים, הספרותיים, המעודנים, המלנכוליים.

מדי פעם בטלפון, כמה משפטים חסרי סבלנות, אגביים,

בעוד האוקיינוס מפריד בינינו.

 

וכשעוד היית כאן,

וכשעוד היית כאן,

כשהייתי צעירה יותר וגם את צעירה יותר,

אני ואת,

מעולם לא פנים אל פנים,

אני מחוץ לזמן ואת תמיד בזמן,

אני בכמה מילים ממולמלות חטופות כמו הצעירים,

תמיד כועסת ותמיד בורחת כמו הצעירים,

שתמיד יש להם דברים חשובים יותר לעשות.

נשארתי צעירה הרבה זמן אמא,

ומכתבייך נותרו ללא מענה, עד למותך אמא,

 

עד למותך.

 

קניתי מחברת עטופה משי ירוק שקד בגוון שאהבת,

כתבתי לך כל יום אמא,

כל יום,

את מעולם לא ענית למכתביי.

2. מכתב לבת

הנה את כותבת,

הנה את עונה,

סוף-סוף!

 

אבל את כותבת הרבה,

את כותבת כמו צריכה למלא חסך שתיקה בן דורות.

ראיתי אותך בלילות,

בבתי קפה עצובים,

על שולחנות מתנדנדים,

באמת באמת!

הלילה נועד לשינה.

ראיתי אותך,

מקמרת את הגב גב כמו כשהיית שוקדת לבחינות,

מכווצת מבט וגבינים,

מקמטת מצח, בוחרת עטים של סופרים, פנקסים יקרים של עשירים,

"IL PAPIRO DI FIRENZE" (גיליונות נייר מפירנצה)

כותבת ובוכה, בוכה עד שהמילים נעלמות, ועל נייר השיש

נותרות רק דמעותייך.

ואני הרי כל כך רוצה שהמילים תייבשנה את דמעותייך.

קדימה, חדלי מעוויות, החליקי את תווי פנייך,

תהיי מחוייכת, תהיי נחמדה, תהיי יפה,

תזדקפי.

חשבי חיובי והכל יהיה בסדר.

מהחושך יבוא האור.

לא, אל תכעסי. כן, אלה קלישאות. אלוהים, קלישאות. נו אז מה.

לא, את לא זקנה, תפסיקי להסתכל כל הזמן בראי,

אל תסתכלי על עצמך בכלל,

אל תסתכלי למטה,

אל תסתכלי ימינה,

ולא שמאלה.

תסתכלי אחורה, אני כאן.

תסתכלי קדימה, את לא לבד.

 

לא, אל תתעצבני, אני יודעת שאת לבד

 

לא! תפסיקי עם חבילות הצ'יפס וגלידות השוקולד במיטה באמצע נדודי השינה.

כל הסוכר הזה והמלח הזה והסדרות האמריקאיות וכל תפוחי האדמה האלה

כדי לשכוח.

כדי לשכוח את שטף האושר הישן והנשכח שישן, ישן, בתכריכיהם האיומים של

אלה שהלכו.

באמת באמת,

המיטה נועדה לשינה… נועדה ל… נו, תאספי כוחות,

תחלמי.

המיטה נועדה לאהבה,

והחיים, החיים נועדים להתהוות.

 

ועכשיו בת קטנה שלי את כבר גדולה.

את המילים האלה אמרתי לך ודאי יום אחד על חוף ים-תיכוני בחורף, או בתקופת רקיחת ריבות השזיפים, או ביציאת מצרים באביב, או בשעה ש… או… מה זה כבר חשוב.

בשעה שלא היית מקשיבה לכלום,

בשעה שהיית בורחת וטורקת דלתות.

 

את הרי יודעת,

הו בתי! את יודעת כמה אהבתי אותך.

את הרי יודעת,

שמהמקום בו אני ישני, או אינני,

מהמקום בו אולי לא הייתי מעולם

טוב,

אולי אני ישני,

מרוב שאת רוצה בזה.

 

מהמקום ההוא,

אני כבר לא יכולה לדבר,

אני כבר לא יכולה לכתוב.

 

המילים שאמרתי לך,

הן המילים שלך.

ועכשיו בתי,

אם רק תקשיבי לי…

אם רק תקשיבי לעצמך!

כי הרי זו את המדברת!

אני מעולם לא אוכל עוד לענות למכתבייך.


יקירתנו- גליה שלימוביץ

היה זה יום בהיר, ירדתי למטה לבדוק את הדואר ובין כל מעטפות החשבונות והפרסומות היה מכתב במעטפה מבושמת, פתחתי אותו כבר במדרגות, הוא היה באידיש.

ליבלינג, איר זענט פארבעטן צו דער זיצונג … אין זעקס און דרייַצן מינוט פּונקט… פון אַלנבי און מלך ג'ורג'. ביטע זיין גענוי….

ש.ש.ה.

אבל אני לא מבינה מילה באידיש אמרתי לעצמי ובלי שידעתי איך ולמה מצאתי את עצמי עומדת מול דלתה של הגברת אולמן, זאת שאיתה מעולם לא החלפתי מילה בעשרים שנות שכנותינו, דפקתי על דלתה ומיד כשפתחה בעיניים מנומנמות אמרתי:

"סליחה שאני מפריעה לך, אבל הגיע אלי מכתב באידיש, את יכולה לתרגם לי?"

"כמובן כמובן" ענתה לי הקשישה שהתגלתה ראו זה פלא כאישה חביבה והוסיפה: "היכנסי, רק אקח את המשקפיים שלי".

יקירתנו, הינך מוזמנת לפגישה. ביום חמישי ה-12 לאוגוסט, בשעה 18:13 בדיוק. בבית הקפה שבקרן הרחובות אלנבי וקינג ג'ורג'. אנא דייקי והתלבשי בהתאם.

ש.ש.ה.

בעודי עולה במדרגות, נתקפתי מבוכה. מי הם אותם ש.ש.ה. המבקשים להיפגש איתי? משהו בלשון הרבים, בפנייה המסוגננת, בשפת האידיש המתנגנת משך אותי, ולמחרת בבוקר לאחר כמה היסוסים נוספים התעשתי והחלטתי שכמו גדולה לא אכנע לחששות ולחרדה ואצא לפגישה.

פתחתי את הארון. "האם אלבש את השמלה הצהובה עם הצווארון הגבוה?" "או את השמלה האדומה עם החגורה העשויה מטבעות?" אך לפתע ראיתי את השמלה האפורה עם הנצנצים שאחותי היתה אמורה ללבוש לחתונתה שברגע האחרון התבטלה, והחלטתי ששמלה זו פלוס הנעלים השחורות הגבוהות יהיו התלבושת שלי לערב זה. זמן רב התבשמתי,התאפרתי והזמנתי מונית.

הנהג, גבר נאה יש לומר, חבוש קסקט משובץ וז'קט פרחוני, זרק בי לפתע מבט שובב דרך המראה הקדמית: "אה, יום חמישי זה היום הגדול של הדייטים? שיהיה לך בהצלחה".

"אני לא נוסעת לדייט" גמגמתי, אבל המחשבה עשתה דרכה לראשי: "ואולי זה הדייט של חיי, וש.ש.ה. הוא שמו של אציל אוסטרו-הונגרי שודאי שמע עליי מחברים".

"אני רואה שאת לא מתלהבת, אמר הנהג שהתגלה כפטפטן, אז טעיתי, מותר לטעות! זו בטח פגישת עסקים, הפעם קלעתי נכון?"

וגם זאת מחשבה שנועמת לי ואני בראשי מתלהבת: "אולי יציעו לי את העסקה של חיי".

"אני בטוח שתצליחי, בית הקפה הזה מפורסם בסיפורי הצלחותיו, אני נהג מונית כבר ארבעים שנה ומכיר את כל סיפורי העיר הזאת על בתי הקפה ומקומות הבילוי שבה".

"נו די, שישתוק כבר" אני אומרת בליבי כשהמונית כבר מתקרבת ליעד.

אבל כשהיא נעצרת שוב עולים בי הפחדים, סיוט של ממש: "ואולי אלו סוכני שב"כ ההולכים לעצור אותי ולחטוף אותי לבית המעצר שלהם, לא אראה יותר את משפחתי וחברי, מה חטאתי ובמה פשעתי, זהו זה, זה הסוף".

רועדת כולי כעלה נידף אני נכנסת אל בית הקפה, עיניי תרות אחר סוכני השב"כ המאיימים והנה הם ישובים על שולחן פינתי בצדו המזרחי של בית הקפה, השמש מחממת את פניהם והם מחייכים אליי חיוך רחב, כן, הנה הם ש.ש.ה., סבא וסבתא שלי, שרגא ושרה הלפרין. סבא שרגא שנפטר לפני שמונה עשרה שנה וסבתא שרה שנפטרה כשהייתי בת ארבע וחצי.

אני ממהרת אליהם והם מיד אומרים לי: "שבי יקירה, הירגעי, אנחנו פה בשבילך ורק בשבילך לרבע שעה תמימה".

צמרמורת עוברת בי. רבע שעה בלבד? ואני פונה לסבתא – בקול מתפנק של ילדה קטנה: "בבקשה תישארי עוד, אל תעזבי אותי, כל החיים היית חסרה לי, הלכת ממני כשהייתי בת ארבע וחצי. היית רק תמונה על המזנון בסלון, פניך הנבונות ניבטות מהמסגרת, תמיד רציתי להכיר אותך , לדעת מה האופי שלך. האם את אוהבת אותי?"

וסבתא מלטפת את ידי ואומרת: "אני אוהבת אותך מאוד".

"מה את אוהבת בי?" התפנקתי.

"הו, זה פשוט מאוד, את הדמיון שלך לאימך, את מאוד דומה לאמא שלך".

חשתי גאווה, תמיד הערצתי את אמא שלי. אבל בטרם סיימה את מילותיה, חלפה לה רבע שעה והם התאדו אל תוך קיר בית הקפה. מיהרתי אל מאחורי הקיר מחוץ לבית הקפה, חשבתי אולי אמצא אותם שם, אבל רק חלקת דשא מצהיבה וחתול רחוב בעל עיניים עצובות היו שם. חיפשתי אותם בכל הרחובות הסובבים את בית הקפה, בכל הגנים הציבוריים, אך לא מצאתי אותם. גם המלצר שאליו חזרתי לשאול אם הוא יודע איך הם הגיעו לבית הקפה ואיך אפשר למצוא אותם לא עזר. ובכל זאת הוסיף שהם הגיעו עם חבורה גדולה של זקנים באוטובוס מפואר עם וילונות לבנים מכיוון חוף הים.

רצתי כאחוזת טירוף לאורך כל רחוב אלנבי… חוף הים היה נטוש, לא היתה בו נפש חיה… בהיתי אל האופק כשלבי דופק בחוזקה כשלפתע נגלה אליי המראה המוזר ביותר שראיתי בכל ימיי חיי, עשרות זקנים צעדו להם לאיטם על חוף הים, נכנסו אל תוך המים ואט אט נבלעו בהם… רצתי אליהם, רציתי להחזיר את סבתא שלי, "סבתא, צעקתי, חכי לי, את כל כך חסרה לי, רבע שעה זה מעט, הישארי עוד דקה, עוד שניה.. אבל ככל הזקנים האחרים, גם היא וגם סבא שרגא, נופפו אליי ונעלמו בין הגלים.

שעות ארוכות ישבתי על חוף הים וכשכבר חזרתי מותשת סחוטה ועצובה אל ביתי הוצאתי את התמונה מאלבום התמונות הישן. בתמונה ישבו סבא וסבתא במרפסת דירתם ברחוב עזרא שליד ככר מלכי ישראל, אחותי על ברכיו של סבא שלי ואני בין זרועותיה של סבתא שלי. הבחנתי וידעתי היטב שטוב ונעים היה לי בין זרועותיה.

שם בחדרי החשוך, אחרי שהרגשתי את סבתא שלי לדקות מעטות בלבד, תמונה זאת היתה לי לנחמה.